מדוע מדינות מסוימות מצליחות לפתח כלכלה מבוססת חדשנות, בעוד אחרות נכשלות? גישות ניאו-מוסדיות רואות בחדשנות כתוצר של כוחות השוק ומוסדות ליבראליים כמו הגנה על זכויות קניין ושווקים חופשים בעוד המדינה לרוב נתפסת כגורם מעכב. לעומת זאת, בשנים האחרונות צומחת גישה מתחרה המדגישה דווקא את התפקיד המכריע של סוכנויות מדינתיות המפעילות כלי מדיניות מגוונים על מנת לבסס ולתמוך בתעשיות מבוססות ידע וחדשנות. בהרצאה זו אטען כי 'מדיניות חדשנות' כזו אפקטיבית רק כאשר המדינה מצליחה לשלב בין מתן תמריצים כלכליים (גזרים) ובין קביעת תנאים ואכיפתם בעזרת סנקציות (מקלות). עוד אטען כי היכולת לשלב בין "גזרים" ו"מקלות" היא תוצר של שיתוף פעולה מתמשך וזהות אינטרסים בין סוכנויות פיתוח מדינתיות ובין "קואליציית פיתוח" של אליטות מקומיות. על מנת לבסס את טענות אלו אעשה שימוש בניתוח היסטורי-השוואתי של המקרה הישראלי המתבסס על מסמכים ארכיונים, ראיונות עומק ומגוון מקורות נוספים. בעזרת חומרים אלו אערוך השוואה בין שתי תקופות היסטוריות שונות: היווצרות והתבססות תעשיית ההייטק והחדשנות (1975-2005) והמעבר לכלכלת ה'אקזיטים' ומרכזי המו"פ הבינלאומיים (2005-2016). בעוד התקופה הראשונה התאפיינה בשיתוף פעולה ואינטרסים הדדיים בין המדינה ובין נציגי תעשיית החדשנות באופן שאפשר מדיניות של "גזרים ומקלות", בתקופה השנייה התקיימו אינטרסים מנוגדים בין המדינה ובין נציגי התעשייה באופן שהוביל למדיניות של "גזרים, ללא מקלות". הבדל זה יעזור להסביר מדוע התקופה הראשונה מייצגת מקרה של פיתוח-כלכלי מכליל, בעוד התקופה השנייה התאפיינה בתוצאות כלכליות וחברתיות בלתי-רצויות מנקודת מבט לאומית. בסיום ההרצאה אתמקד בהשלכות התאורטיות הרחבות של ממצאים אלו ואציג כיווני מחקר עתידיים.