פרופ' ש.נ. אייזנשטדט

 

אתגרי הקמת המדינה ב־1948 היוו חלון הזדמנויות, שבמסגרתו היה יכול אייזנשטדט לגבש אסכולה מדעית חדשה. בראשית שנות החמישים התגבשה סביב מנהיגותו קבוצת סוציולוגים – המכונה "דור המייסדים" – אשר חקרו היבטים שונים של החברה החדשה המתפתחת בישראל. קבוצה זו כללה, נוסף על אייזנשטדט, את יונינה גרבר־טלמון, יעקב כ"ץ, יוסף בן־דוד, ותלמידיהם הראשונים: רבקה בר יוסף, דב וינטראוב, חיים אדלר, אריק כהן ומשה ליסק. אלה חקרו היבטים של השינוי החברתי בחברה הישראלית המתגבשת. בין היתר הם עסקו בחקר הקיבוצים והמושבים, המשפחה, העלייה וקליטת המהגרים, זרמים דתיים, העיר, הצבא, המדע ומוסדות החינוך. באותן שנים פיתחה יהודית שובל את תחום הסוציולוגיה של הבריאות ואליהוא כ"ץ פיתח את תחום התקשורת – עד להקמת מחלקה נפרדת לתקשורת ועיתונאות באמצע שנות השישים.

מיסוד ובנייה של הדור הבא

עם הקמת הפקולטה למדעי החברה וניתוקה מהפקולטה למדעי הרוח בשנת 1968, נכללה המחלקה לסוציולוגיה בין החוגים המרכיבים את הפקולטה למדעי החברה (יחד עם החוגים לכלכלה, מדעי המדינה, פסיכולוגיה, סטטיסטיקה, גיאוגרפיה, וברבות הימים – יחסים בינלאומיים ותקשורת ועיתונאות; החוג להיסטוריה נשאר בפקולטה למדעי הרוח). שמואל נח אייזנשטדט, ששימש במשך 18 שנה בתפקיד ראש המחלקה לסוציולוגיה, התמנה לדיקן מדעי החברה, אולם השפעתו על המחלקה הוסיפה להיות מורגשת מאוד עד סוף שנות השמונים – וכך גם הנושאים שעסקו בהם החברים והחברות בסגל המחלקה.  

אומנם השם הרשמי של המחלקה היה בתחילה "המחלקה לסוציולוגיה", אבל המחקר, הספרות והמתודה האנתרופולוגית היו תמיד מרכיבים מהותיים בתוכנית הלימודים במחלקה. כך למשל, הנרי רוזנפלד חקר בכלים אתנוגרפיים את החברה הערבית בישראל, ויונינה טלמון חקרה את הקיבוץ ובמחקרה שילבה את הגישה הוובריאנית עם שימוש במתודות ותיאוריות אנתרופולוגיות. גם דב וינטראוב, שחקר את המושבים, התבסס במחקריו על האתנוגרפיה והשתמש בכלים ותיאוריות אנתרופולוגיות.

המגמות האנתרופולוגיות במחלקה קיבלו תמריץ רב יותר בתחילת שנות השישים עם תחילתו של פרויקט ברנשטיין (Bernstein Project), שהנהיג מקס גלוקמן מאוניברסיטת מנצ'סטר. הפרויקט מימן דיסרטציות באנתרופולוגיה במחלקה ועודד עבודות אתנוגרפיות. גלוקמן עודד את המגמות האנתרופולוגיות שהחלו להתחזק מאוד באותן שנים.   

שני האנתרופולוגים הראשונים שהפכו חברי סגל במחלקה היו יצחק עילם ואורי אלמגור, אשר ביססו את מחקריהם במזרח אפריקה; שניהם הוכשרו במנצ'סטר. בהמשך, דון הנדלמן, שלמד בקנדה ובארה"ב  –גם הוא מחניכי פרויקט ברנשטיין – הצטרף למחלקה בשנת 1972 וחיזק תחומים שונים באנתרופולוגיה: חקר הטקס, הבירוקרטיה, הסמלים ועוד. באותה שנה הצטרף למחלקה הרווי גולדברג. הוא חיזק את המחקר וההוראה בתחום האנתרופולוגיה של הדת, חקר מעגלי החיים, חקר תרבויות לוב ועוד. בשנים הבאות הצטרף לקבוצה אריק כהן; הוא פיתח את חקר האנתרופולוגיה של התיירות והאנתרופולוגיה בתאילנד. באותן שנים הוחלט לשנות את שם המחלקה, והיא הייתה למחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.

באותה תקופה שמואל נח אייזנשטדט הדגיש בעבודתו את חקר תהליכי השינוי בחברות שונות בעולם וערך השוואות בין תרבויות וציוויליזציות. סוציולוגים כגון ויקטור עזריה וראובן כהנא כללו במחקריהם חברות לא־מערביות, נוסף למחקריהם הכלליים על קהילות, צבא, יחסי חברה–מדינה, חינוך בלתי פורמלי, דת ונעורים. בשנים אלו התפתח במחלקה ריכוז גדול של מחקר והוראה בתחומי התרבויות של סין, הודו, אינדונזיה, תאילנד ואזורים שונים באפריקה; הדגש היה הן על שיטות אנתרופולוגיות הן על גישות השוואתיות היסטוריות. 

בשנות השמונים והתשעים גדלה המחלקה. הגיעו אליה חוקרים וחוקרות אשר הפנו את תשומת הלב המחקרית לתחומים שלא היו מודגשים בדור המייסדים והפכו מרכזיים בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה. עם התחומים הללו נמנים למשל חקר המגדר והפמיניזם, הזיכרון הקולקטיבי, סוציולוגיה פוליטית ביקורתית, סוציולוגיה של הארגונים, סוציולוגיה של המיעוט והסכסוך הישראלי–פלסטיני, סוציולוגיה של הכלכלה, אי־שוויון וריבוד, פסיכולוגיה חברתית, אנתרופולוגיה של הדת, הרפואה, המוות, הביורוקרטיה, וגישות אנתרופולוגיות ביקורתיות. את התחומים הללו פיתחו חוקרים וחוקרות שהעמידו תלמידים ותלמידות והמחלקה הפכה אבן שואבת ללימודי דוקטורט ופוסט דוקטורט.