על הספר:

במוקד הספר עומד הניסיון להסביר את היוצא מן הכלל: היעדרה של רדיקליזציה פוליטית – הפניה לשימוש שיטתי ותכוף בטקטיקות מחאה אלימות על ידי ארגוני תנועה חברתית. המאבק של תנועת ההתנחלויות כנגד תוכנית ההתנתקות (2004-2005) משמש כמקרה בוחן מייצג לבחינת הסיבות לרמות האלימות הנמוכות קמפיין המחאה הממושך והנרחב למרות קיומן הנרחב של צידוקים אידיאולוגיים לשימוש באלימות בצורת תפיסות עולם משיחיות, ונסיבות סביבתיות המעודדות דחפים אגרסיביים בצורת התקפות פלסטיניות. הסיבה המרכזית לבלימת האלימות, כך מראה הספר, טמונה בנכונותם ויכולתם של השחקנים המרכזיים במאבק—מנהיגות תנועת ההתנחלויות, ראשי כוחות הסדר והביטחון הישראליים, והמנהיגות הפוליטית של המדינה—לגבש ולשמר כללי מאבק מוסכמים. כללי מאבק אלו נשענו על תהליך ממושך ורב שנים של בניית יחסים בין שלושת השחקנים ובין שחקנים שונים בקרב כל שחקן. הניתוח בספר מתחקה היסטורית אחרי ההתגבשות והתפתחות הדינאמית והמשתנה של תהליך בניית היחסים, תוך התמקדות באפיזודות מאבק שונות לאורך השנים, החל מהמאבק על סבסטיה (1974-5), דרך הסכמי קמפ-דייוויד ופינוי ימית (1978-1982), ועד הסכמי אוסלו ורצח ראש הממשלה יצחק רבין (1993-1996). היסטוריה אנליטית זאת מלמדת שלצד מקרים רבים של פניה לאלימות, היו מקרים לא מעטים של עצירת אלימות ואף בלימת אלימות שהתגבשו ותכפו בד בבד עם התחזקות תשתית היחסים בין השחקנים השונים, תשתית שהגיעה לשיא עמידות ואפקטיביות במאבק נגד תכנית ההתנתקות. הספר מסיים בניתוח התקופה שלאחר ההתנתקות ועד ימינו, תוך הצבעה על תהליך קריסת היחסים בין ובקרב השחקנים השונים ועליית השפעתן של תפיסות עולם קיצוניות ואלימות מתנחלים מתפרצת כנגד כל מי שנתפס כמאיים על מפעל ההתנחלויות.

פירוט נוסף על הספר:

https://www.facebook.com/photo/?fbid=1228909595531934&set=a.610538477369...