פרופסור מיכאל שלו כותב לזכרה של פרופסור רבקה בר יוסף, חוקרת פורצת דרך והאשה הראשונה שעמדה בראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
פגשתי את רבקה לראשונה בקיץ 1970, כשהייתה ראשת מחלקה חדשה וקבלה אותי כתלמיד מ.א. במחלקה (זכות גדולה, שמסיבות אישיות לא מימשתי). לא הייתי ער אז למשמעות של כניסתה של רבקה לתפקיד. למעשה, שמואל נוח איזנשטדט האגדי, שהחזיק בתפקיד ראש החוג במהלך שני עשורים שלמים, העביר את השרביט דווקא לאישיות המוכרת פחות בין תלמידיו ותלמידותיו, ודווקא לאשה. לא זו בלבד, אלא שלרבקה היה סדר יום מחקרי שהיה שונה מזה של כל עמיתיה במחלקה באותה תקופה, והתמקד במשפחה, עבודה, רווחה ואי שוויון מגדרי. רבקה נמשכה לחקר נושאים אקטואליים ושאפה לפתח ידע יישומי. פעילותה הייתה תכליתית ולא רק אינטלקטואלית.
בולטות בהקשר הזה שתיים מפעולותיה של רבקה: האחת, פועלה של רבקה כראשת ועדה ציבורית שהביאה לראשונה לישראל תכנית אוניברסלית לביטוח אבטלה. תכנית זו הייתה בעלת חשיבות אדירה לשכבות המקופחות ולפועלים פשוטים, ועמדה בניגוד לסדר היום של תנועת העבודה הסוציאליסטית לכאורה, שהתנגדה לביטוח אבטלה אוניברסלי מאז ימי היישוב. הפעולה השניה היא זו שהביא אותי ואת עמיתי וחברי היקר, בועז שמיר ז"ל, לקבלת משרות כמרצים באוניברסיטה העברית. בעזרת מימון עצמאי שגייסה מקרן ברטלסמן הגרמנית, הקימה רבקה מכון לחקר עבודה ורווחה שקידם מחקר נרחב בתחום זה שלא זכה עד אז לתשומת לב משמעותית בסוציולוגיה הישראלית.
בין כותלי האקדמיה הישראלית יש עדיין אנשים כמוני, שמכירים מקרוב את עבודתה ואישיותה של רבקה ואבלים על פטירתה. לעומת זאת ובאופן טבעי, עם חילופי הדורות, תרומתה המשמעותית של רבקה לסוציולוגיה בישראל ובעולם, ולמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית כבר אינם מוכרים לרוב חברות וחברי קהילת המחלקה או מעבר לה בעולם הסוציולוגי הישראלי. לכן אני מבקש לתקן טעות נפוצה: כיום שמה של רבקה זכור בעיקר בזכות מאמר שהיא פרסמה ב-1968 אודות קליטת עלייה בישראל. באופן פורמלי, המאמר אימץ את הפרספקטיבה הפונקציונליסטית שהייתה מזוהה עם המנטור שלה, ש"נ איזנשטדט. המאמר אף המשיג את שילוב המהגרים בחברה הקולטת כתהליך של “desocialization and resocialization”. עד היום, רבים, שלא ממש קראו את המאמר, תופסים ביטוי זה כשיקוף של יחס מתנשא לעולים לישראל. בפועל, המסר של המחברת היה שונה לגמרי, ובישר דווקא גל חדש של חשיבה ביקורתית שהתפתח מאוחר יותר בעולם ולא רק בישראל. במאמר טענה רבקה ש:
"Absorption is not a well ordered temporal sequence of phases of adjustment, but a fluid exchange between the immigrant and the society.”
בהכירה בהשפעה ההדדית של המהגרים על החברה ושל החברה על המהגרים, סללה רבקה את הדרך למחקרים הבוחנים מהגרים כבעלי תרומה ממשית לפיתוח החברה ולא רק כסמוכים על שולחנה.
והערה אחרונה ואישית יותר. רבקה הייתה אדם מלא חיים ותוסס. היא התעקשה לעסוק בנושאים שנראו לה משמעותיים לחברה האנושית שסבבה אותה. בשבילה היה חשוב יותר לקדם ידע רלבנטי וליצור עובדות מוסדיות, מאשר לשחק את משחקי הסטטוס של האקדמיה. גם בשל כך היא תחסר לנו.
יהי זכרה ברוך.